שוב מעשה ברבותינו שהיו מסובין במקומות מושבותיהם, וקוראים בכרכי 'היו דברים מעולם' כל אותו הלילה. אף בימים ובלילות שלאחריו, אחזו בספרים ולא הרפו, הפכו בם והפכו בם כמי שאינם יודעים שובע. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: הגיע זמן 'הגדה של פסח – היו דברים מעולם'… וכל כך למה? לפי שמצאו את שאהבה נפשם, לרעות בגנים וללקוט שושנים, פלאי פלאות נגלו לעיניהם, חדשים גם ישנים, מנופת צוף וכל טעם. ולבל יחסר המזג, טובה כפולה ומכופלת באה בכרך זה העולה לרצון על ענייני חג הפסח וליל שימורים, בהני מילי מעלייתא וענייני דיומא, אם בפנינים ואבנים טובות המשובצות על סדר ההגדה ומושכות לבו של אדם, ואם בארבעים פרקי הספר הבאים להאיר כאור יום חשכת ליל, לפענח צפונות היסטוריות ולגלות נסתרות מכבשונו של עולם. כל המרבה לספר, הרי זה משובח. אין הגדה זו אלא אומר ישן הבא מהחדש, מילתא חדתא דאתאמר בלחישא, חידושים מפתיעים שלא שמעה אוזן מעולם, עד שיאמר הקורא: הן לא ידענו זה בלתי היום. בספר זה נוציא יחד סיפורים אפופי סוד ופרשיות עבר מרתקות מן השיעבוד אל החירות, מסתר חביונם אל הגילוי, כי חייב אדם לראות את עצמו כאילו עמו היו דברים מעולם.